באחד מחודשי הקורונה הראשונים הלכתי לי להתאוורר בקניות בסופר השכונתי, אליו ניתן היה להיכנס רק לאחר המתנה די ממושכת מחוץ לחנות; עברתי את "טקס" הכניסה, ומה עיניי רואות? כולם עטויי מסכות רצים בזריזות כמו במבוך בין שורות החנות למצוא את מבוקשם כדי לעזוב את המתחם במהירות האפשרית.
להבין מאחד הלקוחות או העובדים היכן נמצא איזה מוצר על המדפים, הייתה משימה בלתי אפשרית. לא נותרה לי ברירה אלא לחרוש את המעברים בחנות הלוך וחזור, עד שהגעתי סוף סוף למוצר המבוקש; הוא הסתתר במקרר הקפואים. בניסיון להסתכל מבעד לדלתות הזכוכית כדי לאסוף אותו נתקלו עיניי בשני אנשים, גבר ואישה, שנשענו כל אחד קלות על דלתות המקרר ולא אפשרו לראות את הנעשה בתוכו. למרות שעמדו במרחק אחד מהשני, ניתן היה להבחין לפי שפת הגוף שישנה קומוניקציה ביניהם.
בניגוד לכל הלקוחות בחנות שלבשו מה שנקרא בגדי בית, הרי שאותם אלה הנשענים על המקרר הבלתי מושג היו לבושים באופן שנראה היה שאמור להרשים את הצופה בהם. למרות המסכות, ניתן היה להבחין במבטי העיניים שלהם בהרבה התעניינות. הקשבתי לשיחה קצת מהצד, והתברר לי להפתעתי שאינם מכירים כל כך.
בניגוד לשאר העוברים ושבים בחנות, הם לא מיהרו לעזוב אותה. הרהבתי עוז, וניגשתי אל האישה בבקשה לפנות קצת את דלת המקרר כדי שאוכל להגיע למוצר נשוא עיניי. שמתי לב כשהאישה זזה לאחור, הגבר זז יחד איתה. המשכתי במסע הקניות, וכשחזרתי בסיומו לאותו מקרר הופתעתי לראות את השניים עדיין משוחחים, רק ששני המטר כבר לא הפרידו ביניהם אלה הרבה פחות. עגלות הקניות שלהם היו די ריקות. שאלתי בחצי הומור "בתי הקפה סגורים?" השאלה שיחררה כנראה את המתח, ושניהם פרצו בצחוק. הרשיתי לעצמי להמשיך בהתעניינות ושאלתי "דייט ראשון..?" האישה הרכינה ראש בחיוך, הבחור הינהן, הרים את ראשו באומרו "יש ברירה? זה או להתייבש בבית או להסתפק בהיכרות ליד הקפואים. האמת, זה גם הרבה יותר חסכוני".
חייכתי באמפתיה לאישה, תוך כדי שאני מאחלת להם בהצלחה ומקווה בליבי שהאישה קיבלה את רעיון החיסכון ברוח טובה.