אבא, אין אינטרנט ואני צריכה להיכנס לזום ללימוד מרחוק ואגב, אני צריכה נעליים חדשות. טוב, אני אומר, מאתחל את המודם לפני שאשתי צורחת בזמן ששוטפת כלים "למה הכל תמיד נופל עליי" וממשיכה למלמל לעצמה בכעס.
מכין קפה, לוקח את הטבק ויוצא לגינה עם הנייד לקחת חופש מהבוקר האומלל הזה ואיך שמתחיל בטקס הבדידות מתקשרים מהבנק ושואלים "מתי אתה מזרים כסף לחשבון?". אחרי דקה מגיע בעל הבית ושואל בקשר לשכירות החודשית, מנפנף אותו ב'מעביר לך היום' ומשדר כאילו שאני עסוק כדי שילך כבר.
פותח ווטסאפ והחושך בעיניים מתגבר, כולם דורשים, מבקשים, שואלים, לזה יש יומולדת, פה חתונה, אווווווווף!!! איך אפשר להשתחרר כבר מכל העול הזה? למה יש עוד אנשים בעולם? למה צריכים אותם בכלל? היה כל כך כיף אם כל העולם הזה היה רק בשבילי, וכל השאר היו מופיעים מדי פעם כשמשעמם לי עם עצמי.
ואז עולה בי השאלה – האם אני בורח לבדידות כי הסביבה כל הזמן דורשת? אולי משהו לא בסדר בהתנהלות החברתית שלנו? איך לשנות אותם? את כולם? שיהיו בסדר איתי, שפחות ידרשו ויותר יתנו מעצמם! איך שנשאלת השאלה מופיע קול פנימי. זה שבא מדי פעם ומזהה אותו כדובר אמת. לא! זה אתה שצריך להשתנות, זה אתה שקם עם מחשבות על עצמך והסביבה נאלצת להוציא אותך מעצמך ולחשוב עליה. אם תוותר על הצורך שלך בבדידות ותקום עם מחשבות על החברה, מה אני יכול לתת היום ומי צריך משהו, בטוח שהם יפסיקו לדרוש!
מהההההה?! נראה לי שהשתגעתי. שאני אקום בבוקר ואהפוך לנמלה שמשרתת את הקן? זה נשמע יותר גרוע מעכשיו. לא חברים, זה לא יותר גרוע! זה רק נשמע כך. זוכר שפעם התבוננתי על נמלים כי קראתי איזה משפט "לך לנמלה עצל ראה דרכיה וחכם" או שזה היה שיעור של מיכאל לייטמן. היה נראה שכולן שמחות. יוצאות מהקן בשיירות ללקט אוכל, אחת אחרי השנייה בטור אינסופי מגיעות ליעדם. אחת עוזרת לשנייה וביחד ממלאות את הקן במזון שיאפשר לכולן חיים טובים. כך גם אנחנו, כל אחד מאיתנו צריך לרצות להשתנות להבין שאנחנו יחד, חברה אחת שצריכה למלא את הקן כדי שכולנו נהנה. שלכולם יהיה טוב. כל פרט עובד עבור הכלל והכלל עובד עבור הפרט. זה נקרא ערבות הדדית!