ביתי הוא מבצרי. אין כמו בבית, המקום הכי בטוח ומוגן שיש. האנשים הכי קרובים אליי לטובה ולרעה. תחושת בטחון שאין כמותה, והלוואי שאזכור זאת תמיד!! אז מדוע לעזאזל לוקחים את הדברים הכי חשובים לנו בחיים כברורים מאליו?!
וכטבע הדברים, הבית החם יכול בהחלט להפוך גם למקום הכי קר ומנוכר שיש, מקום ששנאה גם יכולה להתגלות בו, אבל צריכים לקבל ולהבין שמריבות זה חלק אינטגראלי ממערכת יחסים בריאה ותקינה, מה זה קשר ללא איזה מריבה עסיסית? חילוקי דעות וכמה קללות על הדרך? הלא, הפיוס שאחרי מתוק כפליים, לא? האם אפשרי לחיות בקשר שכולו מושתת על אהבה בלבד? הרי כל החיים שלנו מורכבים מדבר והיפוכו וזה מה שמניע אותנו קדימה כל הזמן. אין אור ללא חושך, אין אהבה ללא שנאה – איך נעריך משהו אם לא נחוש את ההפך שלו?
אז רבים ומתפייסים, רבים ומשלימים והגלגל ממשיך להסתובב לו כי אלה החיים. אז מריבות וחיכוכים בלתי נמנעים אבל האם יש דרך נכונה יותר לריב ולהתייחס לחוסר הסכמה בינינו? האם ניתן לשים בצד את האני הצודקת, שזה גם בסדר שהוא לא רואה עין בעין איתי ותחושת הריחוק טבעית לחלוטין ותעבור בדיוק כפי שהופיע.
אולי המתכונת הנכונה היא להתעלות מעל לצדק האישי שלי, מעל לתחושה המצומצמת שלי בלבד. להישאר עם דעתי אך לרצות בכל הכוח לצאת מהראייה האגואיסטית הזו ולהגיד שזו תפיסת המציאות שלי בלבד, והאדם שמולי רואה את הדברים אחרת . לשחק קצת, מה קרה? להרגיש את השנאה בפנים אך כלפי חוץ להראות אהבה, להרגיש את הבערה בפנים אך כלפי חוץ לשדר שאני כועסת אבל בגלל שאני אוהבת מוכנה לוותר. לנסות ולהביע את הרגשות בצורה מבוקרת יותר.
הרי מי זה שרב ומתווכח כל הזמן? זה האגו שלי שחושב שהוא צודק, מול האגו של זה שמולי שנשלט על ידו בדיוק באותו האופן.
אם נבין שאנו נשלטים במאת האחוזים על ידי האגו האכזרי שלנו, ובאמת נרצה לצאת לחירות אמיתית, ויתור, לראות את טובת האחר במקום את טובת עצמי, בהחלט מתכון לצאת מהמעגל המסחרר הזה. על שיחרור רוחני מהאגו אפשר לקרוא כאן https://humanitasprize.info/