מאז הקורונה, התא הזוגי שלי עלה מדרגה. אז נכון אנחנו כבר זוג די מבוגר, הילדים כבר לא בבית. אני והוא, הוא ואני בבית המשותף. שנינו עובדים מאז הסגר הראשון בבית המשותף, ופתאום ה"יחד" התעצם וגדל. לפני הקורונה הוא יצא מהבית מוקדם, כבר ב-5 בבוקר שמעתי מתוך קורי השינה את המפתחות המרשרשים ביציאתו לעמל. ואז עד הערב לא שמעתי ממנו דבר. בפעמים שהתקשרתי אליו הוא לרוב מיהר כי הוא ישב עם עמיתים בעבודה, כי הוא רץ לכאן, או לשם ואין רגע לשיחה בעבדות המודרנית של העבודה. הגיע הביתה עייף, ממש מותש ארוחת ערב ועיניו נסגרות מעייפות רבה.
כעת, כששנינו עובדים בבית בחסות הקורונה, יש זמן. במקום נסיעה מתישה לעבודה יש זמן איכות עם בן הזוג הנבחר. יוצאים יחד בבוקר לצעידה בחוף הים ולשחייה קצרה וחזרה הביתה. בזמן ההליכה יש זמן לשיחה, לגילוי מחדש האחד את השנייה. ארוחת בוקר משותפת, דבר שכבר 30 שנה לא יצא, למעט שישי או שבת. מתוך היחד כל אחד לעבודתו – לפרנסה. שנינו חולקים את אותו המרחב ומשתדלים להתחשב כל אחד בצרכי השני/ה. כשהוא בישיבה אני מורידה הילוך או עוברת למרחב אחר בדירה וכשאני בישיבה תורו לעבור. עתה, כשאנחנו יחד, בבית שהוא משרד אני רואה את העבודה הלחוצה שהוא נתון בה. את המעבר מישיבה לישיבה ללא יכולת נשימה ומבינה מדוע אז, כשהקורונה לא הייתה, הוא התקשה לנהל עמי שיחה באמצע יום העבודה. הוא, מצידו, מגלה עתה את סדר היום שלי ואת המגוון, מתוודע בין לבין לכל התפקידים עליהם אני אמונה ומתפעל מיכולת התמרון שלי ונזכר למה התאהב בי לפני עידן.
ביום יותר לחוץ שלו אני דואגת להיות המלצרית שמביאה אוכל, שתיה וזוכה לטיפ של חיוך מלא תודה וההפך גם – ביום עמוס שלי הוא בתפקיד העוזר הנאמן. בין לבין, שיחה על דא ועל הא והתייעצות קלה, וצחוקים וכייף יחד. בחסות הקורונה לומדים להעריך מחדש ולהודות על הבחירה הטובה זה בזו וזו בזה שעשינו אי שם בעבר.