מי שאומר שכסף לא חשוב, לא יודע כלום מהחיים שלו. במיוחד היום, שהערוצים פתוחים וכל המתאווה, מושיט יד אל כרטיס האשראי שלו ולוקח כרצונו. זה היה ככה תמיד, אך פשוט התעצם עם השנים. ערן שיוביץ אמר לי פעם שכסף הוא לא מפתח לאושר אבל הוא ללא ספק הכרחיות שמאפשרת לרדוף אחר אושר.
כשהייתי ילדה ממשפחה לא מאוד משופעת אמצעים, חברתי הטובה הייתה נראית לי כמו העושר בהתגלמותו. הייתי צועדת בהשתוקקות אל עבר ביתה שהיה נמצא במרחק חמש דקות הליכה מהבית שלי ומרגע שהייתי פותחת את הדלת היה מכה בי השינוי שבשפע של החיים.
הבית שלי היה מרובה ילדים, שלושת האחים שלי, כל החברים שלהם שתמיד מילאו את הבית בפראות, האבא שלי המביך שתמיד היה להיט שכונתי, וכולם רצו לשחק איתו. האמא היפה שלי, שאמרה שחשוב שהבית יישאר מבולגן, כי ככה הילדים לא יפחדו לשחק בו. בקיצור, כאוס. הבית של חברתי העשירה, לעומת זאת, היה נראה כמו ממלכה של נסיכה יחידה. בסלון היה טפט של ציור של יער חלומי. חרסינות מבריקות בשירותים, וילונות בכל מקום. היו לה את כל הספרים שחלמתי שיהיו לי, מאוד אהבתי ספרים. היה לה תקליטור כזה ובו סיפורי ילדים שמישהו מקריא לך בכל זמן שתרצה, לא כמו הסיפורים שאמא הייתה מקריאה לנו בכל ערב, רק שלושה עמודים בכל ערב, ככה שאפשר להשתגע מזה. חברתי לא הייתה ילדה יחידה, אבל זה הורגש שכן. הייתי ישנה אצלה הרבה. ההורים שלה חיכו תמיד שאגיע כדי להפיג את בדידותה.
ערב אחד חגגנו יום הולדת. הייתה עוגה, היו נרות דלוקים על העוגה, היה חסר רק בעל השמחה. זה היה יום הולדת עשרים ומשהו לבן הבכור שנהרג. משפחה שכולה. לי זה היה שקוף לחלוטין, אותי עניינה העוגה, התסרוקת המהודרת של אמא של חברתי, ניצולת השואה שאיבדה את בנה באחת ממלחמות ישראל.
כמה שנים היו צריכות לחלוף עד שאבין שהאושר בו גדלתי בביתי המבולגן והססגוני רב על העושר בביתה העצוב של חברתי. היינו בקשר שנים רבות, ליבה של חברתי נשאר קפוא ומסוגף. הכסף הרב שהמשיך לזרום בחייה אף פעם לא הצליח להמיס את הקרח שנאגר שם משנים רבות של מחסור.